זמן שימור / אמנון בר אור

עריכה: אור אלכסנדרוביץ'

הוצאה: בבל

בספרו "זמן שימור", שוזר האדריכל אמנון בר אור את הניסיון האישי שלו בתחום שימור מבנים בישראל, עם תפיסת שימור המבנים בישראל, שעברה שינויים דרמטיים בעשרות השנים האחרונות. בשנים הראשונות של המדינה, התקיים הרס שיטתי של בניינים ישנים, כמו למשל בניין גימנסיה הרצליה, שנכחד מהנוף העירוני. הרס הבניינים היה מקובל בשנות ה-50-60 של המאה ה-20 על מנת לפנות מקום לבניה מודרנית. בשנת 2003, הכריזה אונסק"ו על "העיר הלבנה" של תל-אביב כאתר מורשת עולמי. העיר הלבנה נבנתה בסגנון הבאוהאוס ועקב כך הינה המקבץ הגדול ביותר בעולם של בניינים שנבנו בסגנון "האדריכלות הבינלאומית". הכרזה זו נתנה תנופה משמעותית לשימור והובילה ללימוד תרבות הבניה ואורח החיים הישן, במקביל לטכניקות וגישות לשימור מבנים. גולת הכותרת של השימור בתל-אביב הוא "פארק שרונה" המושך המוני מבקרים מאז פתיחתו לקהל הרחב.

פירנצה - צפת - תל אביב
בעקבות לימודי אדריכלות בפירנצה, שכללו שנתיים של עיסוק אקדמי ומעשי בשימור מבנים, חזר אמנון בר אור לישראל בשנת 1978 והשתלב מיד בפרוייקטים שונים של שימור. מיפוי ושיפוץ בתי כנסת בצפת. תכנון השימור הקפדני של בית לוין/השגרירות הרוסית בשדרות רוטשילד בתל-אביב ועוד. בעקבות פרוייקטים אלה, עסק משרדו של בר אור בשימור של כ-120 בתים, והכנת תכניות שימור עירוניות לרחובות, ראש פינה, טבריה, כפר סבא, ראשון לציון, גבעתיים והרצליה.

הלוחש לבתים
"אני אוהב לגעת בבניינים" כותב אמנון בר אור בתחילת ספרו ומוסיף: "להעביר יד על הקירות, למשש את הטיח, לגרד בקצות האצבעות את הצבע המתקלף. הנגיעה בבנין היא עוד דרך לזכור אותו, עוד דרך להזכיר אותו לעצמי. הנגיעה היא גם אמצעי הקליטה של הזכרונות שנשאבו לתוך החומרים ונספגו בהם לאורך שנים". אין פלא, שבזמן העתקת 5 בתים משולי רחוב קפלן לעומק שכונת שרונה בתל-אביב, בחר בר אור להיות בתוך אחד הבתים, כדי לראות ולהרגיש "מה עובר על הבית" בעת העברתו. מעשה מסוכן זה, אפשר לאדריכל הנועז לחוש ברעד שאחז את קירות הבית עם תחילת ההזזה ולהפנים את הסיכון העצום שלקחו על עצמם כל המעורבים בהחלטה על העתקת המבנים.
בהמשך, מתאר בר אור את גישתו חדורת הצניעות המקצועית לשימור מבנים: "אדריכל שימור חייב להיכנס לנעליו של האדריכל או של הבנאי המקוריים בזהירות רבה וכבוד רב, וראשית כל – מתוך הבנה שלמה של כוונותיהם. מאדריכל השימור נדרשת מידה רבה של ביטול עצמי..." משימה לא קלה, בחברה שחינכה דורות של אדריכלים על הרס זכרונות העבר ופולחן אישיות. בר אור מתאר בהתרגשות את תשומת הלב והאהבה שמעניקים בעלי מלאכה מומחים לכל פרטי המבנה: הקירות והטיח המיוחד, החלונות והדלתות, שיחזור ושימור המרתפים, מדרגות ומעקות, מרצפות מצויירות, ציורי קיר ותקרה, שלטים, מכונות... ואפילו ה"מוישלעך" – אנשי הברזל הקטנטנים שמחזיקים את התריסים הפתוחים. הכל כדי לאפשר את החוויה התרבותית היסטורית, גם לבני הדורות הבאים.

איך עיר זוכרת?
שימור הבניינים הישנים מאפשר לעיר "לצלם" את העבר ולהנגיש את הערכים שלו לדורות עתידיים. בחירת המבנים המיועדים לשימור אינה תלויה רק באיכות התכנון האדריכלי ופרטי הבניין. לפעמים, נבחרים מבנים בזכות פעילות היסטורית, תרבותית או עסקית יוצאת דופן שהתרחשה בהם. למשל: בניין ה"צלמניה פרי אור" של רודי וייסנשטיין שבמשך עשרות שנים, תיעד במצלמתו את תולדות תל-אביב ותקומת המדינה. רבים זוכרים את הפורטרטים הענקיים של ענקי היישוב בשחור לבן, שהוצגו במשך שנים בחלון הראווה המפורסם ב"צומת מוגרבי". (אפילו בסרט "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון, מונצח הסטודיו האלמותי, ברגע ההיסטורי של פתיחת רחוב אלנבי לשייט). וכמוה, תיאטרון אלהמברה ביפו, שזכה לארח את מחזות הזמר האלמותיים של גיורא גודיק (קזבלן, איי-לייק-מייק, גבירתי הנאווה, שלמה המלך ושלמי הסנדלר ועוד). ללא קשר לאדריכלות, ספגו קירות הבתים האלה תרבות רבת שנים שלא תחזור על עצמה. ולעוברים ושבים החולפים בחזית הבתים האלה, מוגשת ההזדמנות להיחשף לאושיות התרבות המקומית ולהיזכר בהם.

זמן שימור – חוויה לכל קורא
זהו ספר מרתק. אם אתם קשורים בדרך כלשהיא לשימור מבנים וגם אם לא - אתם חייבים לקרוא אותו. יש בו תיאור מעניין ומרגש של התפניות בנושא השימור, אוסף צילומים מדהים של בניינים ששומרו (לפני ואחרי) וצילומים היסטוריים של רחובות שלעולם כבר לא נזכה לראות אותם כפי שהיו בראשיתה של תל-אביב.